ניצולי Pulse הופכים אבל לפעולה

TL;DR

• ניצולי הירי ב-Pulse משקפים עשור של אבל ופעילות אקטיביסטית.
• רבים הפכו את כאבם להסברה למען זכויות להטב"ק.
• ניצולים כמו Brandon Wolf ו-Orlando Torres הפכו לקולות בולטים ברמה הארצית.
• Christine Leinonen מבקשת צדק עבור בנה ועבור הקורבנות.
• תנועת Reflections of Resilience מכבדת את מי שאבדו לאלימות.

חלף עשור מאז הירי המזעזע במועדון Pulse, טרגדיה שטלטלה את קהילת ה-להטב"ק עד ליסודותיה. ב-12 ביוני 2016 נכנס חמוש למועדון באורלנדו וגבה את חייהם של 49 בני אדם, והותיר אין-ספור אחרים עם צלקות רגשיות שיישארו לכל החיים. אך מתוך האבל הבלתי נתפס הזה, ניצולים רבים קמו והפכו לתומכים רבי-עוצמה בשינוי, והסבו את כאבם למטרה.

“אין ספר הדרכה על איך לשרוד אחרי ששרדת,” אומר Christopher Hansen, ניצול שזחל החוצה מתוך הכאוס באותו לילה. המסע שלו, כמו של רבים אחרים, היה מסע של התבוננות ופעולה. Hansen, שהתמודד עם אשמת ניצול, יזם מאז את תנועת Reflections of Resilience, והאיר גשרים ברחבי המדינה כדי לכבד את מי שאבדו לאלימות ולשנאה. “הייתי צריך לאהוב את עצמי כדי לאהוב אחרים, אבל המותג של הקשת שלי הוא אהבה וכוח,” הוא משתף.

Brandon Wolf, ניצול נוסף, הפך את אבלו למשימה של הסברה. לאחר שאיבד באותו לילה את חבריו Drew Leinonen ו-Juan Guerrero, הוא נשבע להיאבק למען עולם שהם היו גאים בו. “עשר שנים של פנים חסרות במסיבות יום הולדת, מקומות ריקים בשולחנות ארוחת ערב, והודעות קוליות שמעולם לא הוחזרו,” Wolf מהרהר. מאז הוא הפך לקול בולט בתנועת זכויות ה-להטב"ק, ועובד עם ארגונים כמו Human Rights Campaign ו-Equality Florida. ספר הזיכרונות שלו, A Place for Us, מתעד את מסעו ואת המאבק המתמשך לצדק ולהכרה.

ויש גם את Orlando Torres, שעבד ב-Pulse באותו לילה גורלי. הוא העמיד פני מת כדי לשרוד את המתקפה ומאז הקדיש את חייו להצלת אחרים. “אלוהים נתן לי את הנתיב הזה ואִפשר לי להישאר על פני האדמה,” הוא אומר, וכעת הוא מוביל איברים להשתלות ומסייע לתת לזרים הזדמנות שנייה לחיים. החוסן והנחישות שלו לעשות שינוי באמת מעוררי השראה.

Christine Leinonen, אמו של Drew, הפכה גם היא לתומכת נחושה. לאחר שאיבדה את ילדה היחיד, היא פעלה ללא לאות למען צדק, הטילה ספק בתגובת המשטרה במהלך הירי והסבירה על הצורך באמצעי בטיחות טובים יותר. “פשוט רציתי לאהוב את הבן שלי ולהתאבל על הבן שלי, זה כל מה שרציתי לעשות,” היא אומרת, ומדגישה את הצורך באחריותיות בעקבות טרגדיות כאלה.

סיפורי הישרדות וחוסן אלה מזכירים לנו כי אף שכאב האובדן אולי לעולם לא ייעלם לחלוטין, כוחה של קהילת ה-להטב"ק ממשיך לזהור בעוצמה. כשאנו זוכרים את קורבנות הירי במועדון Pulse, אנו גם חוגגים את הניצולים שהפכו את אבלם לפעולה, וסללו את הדרך לעולם צודק ומכיל יותר.

במילותיו של Hansen, “חיפשתי אהבה, קהילה ושורשים, ובזכות Pulse, עכשיו מצאתי את האהבה.” הבה נכבד את זכרם של מי שאיבדנו על ידי תמיכה במאבק המתמשך למען זכויות להטב"ק ועמידה משותפת מול שנאה ואלימות.